אני תושב עוריף. ביתי נמצא בכניסה לכפר ליד המשטרה הפלסטינית. אני גר שם עם אשתי וילדיי. יש לי שני בנים ושלוש בנות. הגדול בן 18 והקטנה בת שנה ושלושה חודשים.
אני עובד כשרת בבית הספר בעינבוס כבר שמונה שנים. אני אישית לא סובל מאלימות מתנחלים כיוון שהבית שלי די מרוחק מההתנחלויות. מאז שנת 2000, נכנסו חיילים אליי הביתה פעמיים. הם עשו חיפוש אבל לא ביצעו מעצרים ולא החרימו לנו רכוש או כסף.
אני מגיע לבית הספר בעינבוס כל בוקר בשעה 6:45. אני פותח ומנקה את הכיתות ואת המבנה ומכין אותם לתלמידים. בשעה 13:45 אני מנקה וסוגר את הכיתות ואז אני חוזר הביתה. בשנה שעברה עשינו שיפוץ במבנה בית הספר.
ביום שלישי, 28.1.2020, הגעתי למבנה בית הספר בשעה 6:45 בבוקר. כשפתחתי את השער הראשי הבחנתי בעשן וחשבתי שיש שריפה בתוך מבנה בית הספר. ככל שהתקרבתי למבנה, ריח העשן היה כבד יותר. בדקתי וראיתי ששקע החשמל המרכזי היה כבוי. מסיבות בטיחותיות, כל יום אני מוריד את מתג החשמל המרכזי בסיום הלימודים לפני שאני סוגר את בית הספר ללילה. ברור היה לי שהעשן לא נובע מבעיית חשמל.
כשנכנסתי למבנה גיליתי שמקור העשן הוא בכיתה ה׳. כשפתחתי את דלת הכיתה הזו היה ריח כבד של שריפה ועשן שחור אפף את החדר. הבחנתי שחלון אחד של הכיתה היה פתוח וכנראה דרך החלון הזה הציתו את האש בכיתה.
מייד התקשרתי למנהל בית הספר ודיווחתי לו מה שאני רואה. הוא נשאר איתי על הקו כשסיירתי בכל חדרי בית הספר ודיווחתי לו מה אני רואה. בתוך מבנה בית הספר יש עשר כיתות לימוד ובנוסף חדרים למזכיר, למנהל ולמורים. סך הכל יש במבנה 16 חדרים.
בחוץ, ראיתי שבצד הצפוני של המבנה ריססו כתובת בעברית. אמנם לא ידעתי מה בדיוק כתוב שם, אך ידעתי שזה מעשה של מתנחלים.
מנהל בית הספר והמשטרה הפלסטינית הגיעו בשעה 7:15. הם נכנסו לכיתה שהוצתה, צילמו ותיעדו את הזירה. באותו זמן, בסביבות 7:15, התחילו גם להגיע תלמידים. היה בלגן והילדים היו בהלם. הם כבר הורגלו לזריקות אבנים אבל זו פעם ראשונה שיש הצתה של כיתת לימוד שלהם. הילדים פחדו שיגיעו מתנחלים לבית הספר כשהם שם.
בסביבות השעה שמונה החלו הלימודים. תלמידי הכיתה שהוצתה עברו לחדר חלופי והתחילו שם את יום הלימודים. החלו להגיע צלמים, תקשורת ונציגי ארגוני זכויות אדם. אני לא יודע אם הגיעו גם מהתקשורת הישראלית. הכיתה היתה מלאה בעשן ופיח וחוטי חשמל חרוכים. נצטרך לעשות שם שיפוץ.
המת״ק הישראלי יצר קשר עם ראש המועצה ואמרו לו שהם יגיעו לזירה. אני חיכיתי להם בבית הספר עד שעה 15:00. אף אחד לא הגיע. חזרתי לבית שלי בעוריף. בשעה 16:30, צלצל אליי ראש מועצת עינבוס ואמר לי להגיע מהר למבנה בית הספר מפני שהצבא הגיע והם מחכים בחוץ ורוצים שאבוא לפתוח להם את מבנה בית הספר כדי שיוכלו לצלם ולתעד מה שקרה. מייד הגעתי במונית לבית הספר. היו שם הרבה חיילים, מעל 30 וביניהם גם קציני משטרה. פתחתי להם את שער הכניסה. הם נכנסו לכל הכיתות וביקשו ממני להרים את מתג החשמל המרכזי.
אחרי שפתחתי להם את בית הספר, ארבעה קצינים בלבוש אזרחי, אחד דובר ערבית והשאר דוברי עברית הכניסו אותי לחדר, סגרו את הדלת וגבו ממני עדות. סיפרתי להם את מה שאני מספר לכם עכשיו. הם אמרו לי: ״אתה הראשון שהגעת לזירה אז אנחנו רוצים לגבות ממך עדות".
אני דיברתי והם רשמו. אחר כך ביקשו ממני לחתום על מה שרשמו. סירבתי לחתום מפני שזה היה כתוב בעברית כך שאני לא יודע על מה אני חותם. קראתי לראש המועצה שיבוא. הוא הגיע ואמר לי לחתום על מה שכתוב אז חתמתי. אני סומך על ראש המועצה.
האירוע הזה הפתיע אותי. זה בית ספר. בעוריף היו כמה מקרי תג מחיר בזמן האחרון אז מצד אחד אני לא מופתע. מצד שני, זה בית ספר של ילדים.
טאלב חמד, בן 57, נשוי ואב לשמונה, עינבוס ביתי נמצא בשכונה הדרומית, אני גר בו עם אשתי וילדיי. יש לי שישה בנים ושתי בנות. הבן הגדול בן 32 והקטן בן 12. יש לי 13 נכדים. כבר שלוש שנים שאני ממלא את תפקיד ראש מועצת עינבוס בהתנדבות. לפני כן, מגיל 16 עד גיל 50 עבדתי כפועל וקבלן בישראל.
לפני שנתיים, בני שעובד איתי, קיבל עבודה לסלול שביל חקלאי באדמות עינבוס, בשטח B. הוא התחיל לעבוד והגיעו יותר משלושים מתנחלים מכיוון יצהר, יידו עליו אבנים, שברו את זכוכית המחפרון, חתכו את הגלגלים עם סכינים וגם חתכו את חוטי מערכת החשמל של המחפרון.
גם הצבא מתנכל לנו. הם באים, נכנסים לבית שלנו באמצע הלילה ואומרים לנו שהם באו לחפש נשק. משנת 2006 עד היום, נכנסו לבית שלנו יותר מ-15 פעמים.
אני ראש המועצה ולכן אני מודע לכל האירועים. כמעט כל שבוע יש אירוע. כבר כל כך התרגלנו לשיגרה הזו שכבר לא מדווחים על כל אירוע. כבר נמאס לנו להתלונן ולהגיש תלונות.
בארבע או חמש השנים האחרונות היו פה בעינבוס מספר אירועי תג מחיר. יש תקופות של שקט ואז יש תקופות של עליה במספר האירועים, שניים או שלושה אירועים בחודש אחד.
למתנחלים יש גישה לכפר שלנו מכמה כיוונים ואנחנו לא מצליחים להגן על הכפר. אני לא יכול להציב שומרים סביב בית הספר של הילדים כי זה קרוב מדי להתנחלות יצהר. זה מסוכן מדי. זו סכנה גדולה לפלסטיני להיות שם בסביבה בגלל הקרבה להתנחלות.
חיילים יכולים בקלות לירות בפלסטיני שנמצא באזור בעילת חשד שהפלסטיני בא לתקוף אותם ואת ההתנחלות שלהם. זה מונע מאיתנו יכולת לשמור על הילדים שלנו, על הכפר שלנו ועל עצמנו.
ביום שלישי, 28.1.2020, שהיתי בבית שלי בכפר. שרת בית הספר, התקשר אליי בשעה 7:30 בבוקר ודיווח לי שאחת מכיתות הלימוד בבית הספר הוצתה וכתובת בעברית רוססה על הקיר החיצוני בצד הצפוני של מבנה בית הספר.
מיד דיווחתי למת״ק הפלסטיני ולמשטרה הפלסטינית. צלצלתי גם למשרד החינוך הפלסטיני בחווארה ודיווחתי גם להם על מה שקרה. יצאתי לכיוון בית הספר שנמצא כ-200 עד 300 מטר ממרכז עינבוס וכקילומטר אחד מהתצפית הצבאית מצפון לבית הספר.
כשהגעתי למקום ראיתי שנשרפו כמה שולחנות של התלמידים וגם כארבעה כיסאות. גם הרצפה היתה חרוכה. חוטי חשמל נפגעו מהשריפה והיה פחם שחור בכיתה. זו כיתת לימוד של כ-30 ילדים בני 11 בכיתה ה'.
כשאני הגעתי האש כבר כבתה אבל היה המון עשן בתוך הכיתה. מחוץ לבית הספר, בקיר הצפוני היתה כתובת: ״הורסים בתים רק לאויבים״, ו״ד״ש מקומי אורי״ וכן, ציור של מגן דוד.
דיווחתי למת״ק הפלסטיני והם יצרו קשר עם המת״ק הישראלי. בערך בשעה 10:00-9:30, קיבלתי שיחת טלפון מהמת״ק הישראלי. דיברו איתי בערבית ובעברית. שאלו אותי מה קרה בבית הספר ואני דיווחתי להם. אמרו לי שישלחו כוחות בשעה 12:00. אחר כך התקשרו אליי שוב ואמרו שזה נדחה ושיגיעו רק בשעה 13:00. התקשרו אליי עוד ארבע-חמש פעמים, בסוף הגיעו מספר ג׳יפים של צבא בשעה 15:00 לבית הספר. בשיחת הטלפון האחרונה שקיבלתי מהמת״ק הישראלי הם ביקשו ממני לחכות לכוחות בכניסה הראשית לעינבוס. חיכיתי שם משעה 14:00 כפי שנתבקשתי.
בשעה 15:00 באו ילדים מהכפר ודיווחו לי שהחיילים כבר בתוך הכפר. מיד יצאתי לכיוון בית הספר ושם פגשתי את החיילים. היה לי חשוב להיות שם כדי למנוע חיכוך בין הילדים לחיילים. החיילים החנו את הרכבים והג׳יפים למטה ועלו ברגל למבנה בית הספר. היו מעל 20 חיילים כשביניהם שלושה-ארבעה שוטרים. שמעתי שהשוטרים מזדהים כימ״ר ש״י.
הם נכנסו לתוך בית הספר ושהו שם כשעה עד שעה וחצי. נשארתי שם איתם. הם צילמו, גבו עדות מהשרת של בית הספר שהיה הראשון שראה את הזירה. בסוף הוא חתם על עדות שמסר להם. הוא חשש לחתום בשמו אבל שכנעתי אותו והוא חתם. הוא לא קורא עברית ולכן לא יכול היה לדעת על מה הוא חותם. לא הקריאו לו את מה שרשמו בשמו ולא תרגמו לו. לאחר שהחתימו אותו על העדות הם נכנסו לרכבים שלהם ונסעו. ממני הם לא גבו עדות.