אני תושב עסירה אל-קיבלייה. הבית שלי קיצוני בכפר ונמצא בצדו המזרחי-צפוני, על הכביש הראשי לכפר מאדמא. ההתנחלות יצהר נמצאת על גבעה, דרומית-מזרחית לביתי. המרחק מן הבית להתנחלות בקו אווירי הוא כקילומטר אחד. ביתי מרוחק מהכביש כשני מטרים, ואנו מתגוררים בקומת קרקע – אשתי, אני ושלוש בנותיי.
לפני כשנה, ב-15.10.2009 קרה אירוע דומה. שדה השלף הוצת ונגרם לי נזק של כ-20 אלף שקל. הגשתי אז תלונה, אך לא יצא מכך דבר. מאז בנותיי חיות בחרדה. בעיקר בלילות.
ב-16.9.2010, בלילה בין רביעי לחמישי, בשעה 2:19 אחרי חצות, קיבלתי טלפון מח"ע, תושב הכפר, שהוא בעל מאפייה בחווארה. הוא היה בדרכו למאפייה וראה את האש בשדה. הוא אמר שראה את הרכב שנמלט לאחר שנוסעיו הציתו של שדה השלף. הוא גם הודיע למכבי האש של בורין. יצאתי מיד לכיוון השער וראיתי את האש. ניסיתי ליצור הפרדה בין האזור שבער לבין החלק שהאש טרם הגיעה אליו. אנשים מהכפר באו לעזור בכיבוי. בשביל הילדות זה היה אירוע מפחיד שהכניס אותן לפניקה. בשדה אני מגדל שעורה למאכל עבור 35 הפרות שלי.
כשיצאתי וראיתי את האש לא ראיתי מתנחלים, אבל האופה שהודיע לי, רדף אחריהם ואמר שראה רכב קטן, כנראה בצבע אפור, אך הוא לא הצליח לראות את סוג הרכב ומספרו.
הודעתי מיד למשטרה הפלסטינית. בשעה 10 בבוקר התקשרתי למשטרת ישראל, למוקד – לא ענו. התקשרתי שלוש פעמים וכשלבסוף ענו, אמרו תתקשר אחר כך. ביום חמישי באחת עשרה בלילה התקשר י' מהמת"ק הישראלי ושאל מה קרה. סיפרתי לו, והוא אמר שיבוא למחרת, ואכן בא ביום שישי בשש וחצי בבוקר. הוא צילם ותיעד את הנזק וגבה ממני עדות. הגשתי תלונה במת"ק חווארה אצל השוטר ק', והוא גם גבה ממני עדות. מדובר בנזק של עשרת אלפים שקל.
על הקיר של גדר הבית, ליד שער הכניסה, רוססה המילה "נקמה". גילינו את זה בבוקר שלאחר ההצתה. היא רוססה על הגדר, וניתן לראות אותה רק כאשר השער סגור. כאשר השער פתוח הוא מכסה על קטע זה של הגדר. בליל ההצתה השער היה סגור.
אני תושב הכפר עסירה אל-קיבלייה. יש לי מאפיה אחת בכפר ועוד אחת בחווארה. באופן קבוע, אני יוצא לעבודה בשתיים לפנות בוקר.
ב-16.9.10, בשעה שתיים בלילה, יצאתי כרגיל לעבודה. נכנסתי למאפיה בכפר לעשות משהו קטן ואחרי 15 דקות יצאתי לכיוון המאפיה בחווארה. בירידה לכיוון היציאה מהכפר, בצידו המזרחי, על הכביש הראשי של מאדמא, הבחנתי מרחוק ברכב, במרחק של קילומטר. חשדתי בו, כי למרות שהכביש היה ריק הוא נסע מאוד לאט ואורות הברקס שלו נדלקו וכבו כל הזמן. באותו זמן, עדיין לא ראיתי את השריפה. המשכתי לנסוע. אחר כך הגעתי לבית של אברהים שנמצא מצד שמאל של הכביש הראשי וראיתי את האש מצד ימין של הכביש, בשדה שלף. זאת הייתה ממש תחילת השריפה. לא ידעתי מה לעשות. לכבות את האש או לרדוף אחרי הרכב. המציתים הבחינו כנראה ברכב שלי וברחו. בגלל שהיה חשוך, ראיתי שזה רכב קטן אבל לא הצלחתי לזהות את הצבע, הדגם או המספר של הרכב. גם לא ראיתי את המציתים. התקשרתי לאברהים שיצא לכבות את האש. אמרתי לו שיתרכז בכיבוי ושאני ארדוף אחרי הרכב של המציתים.
הגעתי עד תחנת כיבוי האש בבורין. שם הכבאים אמרו לי שרק הרגע עבר רכב קטן במהירות ליד התחנה. לדבריהם, הוא היה בצבע אפור עם לוחית זיהוי ישראלית. גם הם לא זיהו את הדגם או את מספר הרכב. מישהו זרק מהרכב חתיכת ברזל שפגעה ברכב הכיבוי של התחנה. פחדתי להמשיך לרדוף אחריהם כי אולי הם חמושים.
ביום שלישי דיברו איתי מתחנת המשטרה באריאל וביקשו שאבוא לתת עדות. אברהים כנראה נתן להם את השם שלי. הלכתי לתחנה באותו היום ונתתי עדות. החוקר שאל אותי לשמות הכבאים שראו את המכונית וסירבתי לתת לו אותם כי הם מפחדים להסתבך.