מרים חמאד, בת 83, סילוואד נדמה לי שהלילה לא אצליח לעצום עין. נולדתי וגדלתי כל חיי בכפר סילוואד שבגדה המערבית. לאבי היו אדמות חקלאיות והוא עיבד אותן שנים ארוכות בזיעת אפיו. בחלקות השונות היו נטועים עצי פרי – מטע תאנים, כרמי זיתים וגידולים נוספים. כשהייתי קטנה אבי היה מרכיב אותי על חמור כדי להגיע לחלקות. לאחר שאבי מת, אני ואחיי ירשנו את האדמות. על אדמות אלה הקימו מתנחלים ישראלים בשנת 1996 את המאחז שהם מכנים "עמונה".
פינוי הפולשים מאדמתי הוא יום מרגש במיוחד עבורי. חיכיתי לרגע הזה הרבה שנים ותמיד האמנתי שהוא יגיע בסופו של דבר. זה כל מה שרציתי, ואני עדיין רק רוצה לחזור לחלקות שלי בביטחון ובשלום, בלי בעיות עם אף אחד ולפי חוק.
כיצד המתנחלים יכולים לבוא, לקחת את האדמה שלי ולהגיד לי שזה רצון האל? זו הפקעת אדמות. לקחו את האדמה שלי בניגוד לרצוני. אני שמחה שסוף סוף זה נגמר. המאבק שניהלנו להשבת האדמות היה ממושך ומתיש והצלחנו בזכות סבלנותנו ועמידתנו האיתנה, אמונתנו בצדקת הדרך ועזרתם של מי שעמדו לצידנו ותמכו בנו בדרך הארוכה הזו ובכל השנים האלה.
קשה לי לבטא את התחושה במילים. אני רוצה לצאת מהבית ולחלק לכל האנשים בכפר ממתקים וסוכריות מרוב אושר, כי אני עומדת לחזור לאדמה שלי ולשוב ולעבד אותה ואני רוצה לחלוק את הרגע המיוחד הזה עם משפחתי ושכניי. זה כל כך מרגש אותי, אני כל כך מרוצה ומרגישה שאני ממש מרחפת מרוב שמחה.
20 שנה לא הייתי באדמתי, אבל אני זוכרת היטב את הימים שלפני שהמתנחלים הגיעו. היינו נשארים באדמה ועובדים בה עד הערב. מלבד עצי הפרי היינו זורעים באדמה עגבניות, מלפפונים, פאקוס ובמיה. האדמה הייתה פורייה מאד והעניקה לנו יבול עשיר ורב. העובדה שאדמתי הושבה לי מחזירה אותי לימי ילדותי, לזיכרונות של משפחה, אהבה ושמחה. זו הרגשה מיוחדת שאני מאחלת לכל מי שאיבד אדמה או כל דבר אחר. אחרי שנים רבות חוזרות אלי תחושות של אמון וביטחון בחיים.
אחרי שנים של ציפייה וסבלנות, אני כבר לא יכולה לחכות לרגע בו אשוב לעבוד באדמתי כמו פעם. הכנתי כבר את החיטה והעדשים לזריעה, ואפילו את כל כלי העבודה ששמרתי במשך שנים.
החלטת רשויות אכיפת החוק בסיום החקירה
נכון לספטמבר 2019, השטח עליו הוקם המאחז מוגדר "שטח צבאי סגור", וישראל ממשיכה למנוע מבעלי האדמות הפלסטינים להגיע לאדמתם.