טארק הדלין, בן 23, אום אל-ח'ייר אני בן 23, לומד באוניברסיטת חברון הוראת אנגלית ושולט בשפה האנגלית וגם קצת בעברית. שייח' סלימאן הדאלין הוא הדוד שלי.
אום אל-ח'ייר הוקמה בשנות השישים, קודם לכיבוש הישראלי של הגדה, על ידי בדואים שגורשו ב-1948 על ידי ישראל מאזור תל ערד. מאז הכיבוש של 1967 ועד היום, השלטון הישראלי מזניח את אום אל-ח'ייר שנמצאת על שטח C.
אנחנו כ-160 אנשים מחמולת הדאלין שגרים כאן, רועים את הצאן ומעבדים את האדמה.
בשנת 1980 החלה ההקמה של ההתנחלות כרמל ממש בצמוד לאום אל-ח'ייר על אדמות המשפחה, ומאז ועד היום ההתנחלות מתרחבת על חשבון האדמות שלנו ויש התנכלות ואלימות בלתי פוסקת מצד המתנחלים כלפי המשפחה.
ביום שבת 29.7.17 התפללנו כאן תפילת ערב כאשר שמענו כי נזרקות עלינו אבנים. בן דודי הספיק לראות מתנחל מכרמל שבורח. אני התקשרתי למת"ק הפלסטיני, למת"ק הישראלי וגם למשטרה וכן לקבוצת המתנדבים האיטלקיים שגרים בסמוך בכפר א-תוואני.
קצין משטרה הגיע למקום עם קצין נוסף וחייל. לאחר בירור הם הבטיחו לעשות סיור בהתנחלות וכן המליצו לנו להגיש תלונה. לאחר מכן הגיעו לכאן חמישה מתנדבים מא-תוואני ואנו ישבנו ודיברנו איתם במאהל, כאשר שמענו שוב אבנים ואני ראיתי מתנחל שזורק אותם מההתנחלות כרמל – בחור גבוה וגדול לבוש חולצה לבנה ומכנסיים כהים.
שוב התקשרתי למת"קים ולמשטרה. אחרי כעשר דקות הגיעו שתי מכוניות עם חיילים. חלקם נכנסו לתוך ההתנחלות וחלקם הגיעו אלינו. החיילים תחקרו אותי והסתובבו במאהל ואז חזרו לרכבים ונסעו. בחצות עזבו גם המתנדבים מא-תוואני ואנו ישבנו בחוץ ואז ראיתי מתנחל שזורק שוב אבנים עלינו, אנחנו יצאנו לקראתו וצעקנו ואז הוא נעלם. שאר הלילה היה שקט. אני מעוניין להגיש תלונה במשטרה על אירוע זה.
(המשך עדות חודש אחר כך)
מה שתיארתי בעדות הראשונה נמשך באופן רצוף כמעט כל לילה מ-22:30 עד ארבע לפנות בוקר. לא יודע כמה אנשים זורקים כי לא רואים בחושך, זה קורה מעבר לסככה של המועצה שסמוכה לגדר ההתנחלות, שמאחוריה יש שני בתים. נזרקות בין חמש לעשר אבנים על הסככה והמבנים שסמוכים לה. בזמן זריקת האבנים לא רואים אף אחד מהביטחון, גם לא את הרבש"ץ, גם האורות בבתים כבויים.
כל פעם שזורקים אנחנו מתקשרים למשטרה הם אומרים שאנחנו צריכים להגיש תלונה, אמרנו שאנחנו כבר התלוננו. ואז הם אומרים שהם שולחים מישהו, אבל לא קורה כלום. דיברנו גם עם המת"ק הפלסטיני וביקשנו שישלחו צבא וגם הצבא לא הגיע. שלשום בלילה התקשרנו למשטרה והם טרקו לנו את הטלפון בפרצוף.
סלימאן הדלין, בן 61, אום אל-ח'ייר האירועים האחרונים של זריקת האבנים מההתנחלות עלינו החלו ב-1.7.17, והם נמשכים בגלים, לפעמים שלושה לילות רצוף. מסוף אוגוסט זה קורה כל לילה. אנחנו לא יכולים לישון. זה מתחיל בערך ב-22:30 ונמשך עד לפנות בוקר. אנחנו מתקשרים למשטרה וכשהם באים הם מאיימים עלינו: תשתקו ואל תדברו, אם תדברו נכה אתכם. הם לא עושים כלום, לא רוצים לשמוע, מאיימים שיעצרו אותנו, אותי הם דחפו.
בחודשיים האחרונים מאז שהאירועים החלו המשטרה הגיעה שלוש פעמים, לא זוכר בדיוק מתי. כשהמשטרה באה המתנחלים מפסיקים לזרוק ואחרי שהמשטרה עוזבת הם ממשיכים לזרוק. כשאנחנו מתקשרים שוב למשטרה הם לא עונים.
אני מרגיש שיש "הסכם" בין המשטרה, בין המועצה של יישובי הר חברון ובין המתנחלים להפריע לנו, להפוך את החיים שלנו לבלתי נסבלים.
אני לא ראיתי את זורקי האבנים, הם פוגעים בסככה של מועצת הכפר, בצריפים, בפחונים, וזה עושה רעש גדול ואנחנו נשארים ערים. זה הפך להיות ממש קשה בלילות האחרונים. האנשים מפחדים, ממש גיהינום לנשים ולילדים. אנחנו לא מחפשים בעיות. הם מתגרים ורוצים שאנחנו נגיב ואז יאשימו אותנו. אנחנו מנסים לראות אותם ומפעילים פנס ומצלמה.
האבנים בקוטר של מספר סנטימטרים ומשקל של כחצי קילו.
ב-31.8 הלכתי להגיש תלונה במשטרת חברון בשעה 08:00. כשלחצתי על האינטרקום ואמרתי שאני רוצה להתלונן על האירועים באום אל-ח'ייר, נאמר לי: תלך מפה יא כלב. אחר כך אמרו לי תשב במקום שכולם מחכים. נכנסתי רק בשעה 13:30. כל הזמן שחיכיתי לא הלכתי לשירותים, לא אכלתי ולא התפללתי. החוקר תשאל אותי במשך שעתיים. אבל במקום לקחת את התלונה שלי, הוא חקר אותי, איפה אני גר, מה אני עושה, האם אני זורק אבנים.
כל החוקרים מכירים אותי, לא רוצים לתת לי להתלונן. כשאנחנו מתקשרים למשטרה וכשהם שומעים את השם שלי או אום אל-ח'ייר, הם טורקים את הטלפון. זה לא קורה עם אדם אחד זוהי שיטה.
(המשך עדות שבועיים אחר כך)
בכל לילה, זורקים אבנים על גגות הכפר מכיוון ההתנחלות כרמל. בשבועיים האחרונים המצב החמיר. גם אתמול, בלילה של ה-20.9.2017 היו זריקות אבנים. ב-11 בלילה, ב-12 בלילה, ב-2 לפנות בוקר. פגעו גם בגג הבית של אחותי, שהיא אישה זקנה.
בכל פעם שזורקים אבנים אנחנו מתקשרים למשטרה. אם הם באים, הם לא עושים שום דבר. אתמול אמרו שיבואו, אבל לא באו.
זריקת האבנים מתוכננת ומאורגנת. זה לא ילד אחד שזורק, אלא מכל מיני מקומות, בכל מיני שעות. ועם הפסקות בין אבן אחת לשנייה. הם מסתתרים בין הבתים של ההתנחלות, כדי שלא נראה אותם. הם מחכים שנגיב, ואז יכנסו בנו.
כאשר אני הולך למשטרה בקריית ארבע, הם נותנים לי להתייבש בחוץ אפילו חמש שעות. הם מכירים אותי, ובכל זאת במשך שעה שואלים שאלות סתם. התעייפתי מהליכה למשטרה. זה לא עוזר וזה עולה הרבה כסף. הרבש"ץ של ההתנחלות כרמל יודע מי זורק את האבנים, אם היו רוצים, היו תופסים אותם.
במזל עד היום אף אחד לא נפגע פיזית.