אני עובד בחברה לשיווק משקאות קלים שמשרדה בכפר אודלה הסמוך לכפר שלי. שם החברה "אל מדמוג'". אני נציג המכירות וכל יום נוסע לכפר אחר למכור משקאות וגם מוצרי מזון בסיסי כגון סוכר ואורז. יש לי רכב מסחרי קטן מסוג פולקסוואגן. אני מגיע בבוקר לאודלה מטעין את הסחורה על המכונית ויוצא לכפרים בסביבה. אני יוצא בערך בשמונה בבוקר וחוזר לביתי בערך בשעה חמש-חמש וחצי אחר הצהריים.
באותו יום האחד ביולי, יום האירוע, הייתי בקו קלקיליה-ג'ית-אלפונדוק. סיימתי את עבודתי בערך בחמש וחצי – שש, הייתי בכביש 55 ליד הכניסה להתנחלות קדומים בכיוון נסיעה לג'ית. הגעתי מול תחנת הדלק. היו שם בצד ימין, בצד נסיעתי, שלושה מתנחלים וממול בצד שמאל של הכביש, צד ההתנחלות, עמד ג'יפ צבאי. המתנחלים קפצו מול הרכב שלי מלפנים ועצרו אותו. הם ממש כפו עלי לעצור. אם הייתי מתקדם הייתי דורס אותם. חשבתי שאולי יש חיפוש כי מולם עמד הג'יפ הצבאי. עצרתי את הרכב שלי ומישהו מהמתנחלים פתח את הדלת. שניים תפסו אותי בחולצה ובשיער וגררו אותי בכוח מהמכונית. הם נראו לי בגילאי העשרים, בלי פאות, בלי זקנים ועם כיפות. בהירי עור ושיער. אחד היה בריון. לאחד ראיתי אקדח על המותן אך לא השתמש בו. אם אראה אותם שוב אוכל לזהות.
הם גררו אותי מהמכונית והמנוע המשיך לעבוד כל הזמן. וממול ישבו החיילים בג'יפ הצבאי. המתנחלים התחילו להכות בי בכוח, השכיבו אותי על הכביש והכו בפניי. נזל לי דם מהפה, חבטו בראשי והתחילו לבעוט בי בבטן. תפשו את ראשי וחבטו אותו על הכביש. כל הפנים דממו. קרעו את החולצה שלי. המכות היו מהמותן למעלה לא בחלק התחתון של גופי, התחלתי להקיא דם. הכול נמשך חמש-שש דקות ואז התפתח פקק מכוניות על הכביש, אנשים לא יצאו מהמכוניות ולא זזו. שני החיילים מהג'יפ עברו את הכביש ובאו לקראתי על מנת לשחרר את הפקק תנועה. כאשר המתנחלים ראו את החיילים מתקרבים הם צעדו לאיטם לעבר ההתנחלות קדומים לכיוון תחנת הדלק. החיילים כלל לא ניגשו אלי והשאירו אותי על הכביש.
כמה פלסטינים שאיני מכיר ירדו מהרכבים ושאלו אותי אם אני רוצה שיתקשרו למשפחתי או מישהו מהכפר שלי. אמרתי "לא צריך" שטפו לי את הפנים והראש וגם הציעו לקחת אותי לבית חולים. אני לא רציתי להדאיג את המשפחה שלי. עליתי לרכב שלי, חגרתי חגורה והתחלתי לנהוג אך הרגשתי שאני לא יכול להחזיק את ההגה ישר, הרגשתי ממש מטושטש. איכשהו הגעתי עד הכפר אודלה, ליד החברה ושם התמוטטתי ואיני זוכר יותר. התעוררתי בבית שלי על הרצפה. אחר כך התברר לי שאנשי חברת המשקאות הביאו אותי לביתי כשאני חסר הכרה.
כאשר התעוררתי בערך בשעה שבע וחצי בערב לא היה אף אחד בבית כי הייתה חתונה בכפר וכולם הלכו. התחלתי להקיא דם. אחד השכנים שלנו ראה אותי והתקשר לקרוב משפחה שלנו שהיה בחתונה. הקרוב סיפר לאבי ואז הוריי הגיעו לבית. התעלפתי שוב והתעוררתי רק בבית החולים רפידיה בשכם אני חושב בשעה שמונה וחצי. נשארתי בבית החולים עד למחרת בשעה חמש, לאחר שעשו לי בדיקות ונתנו לי תרופות. המשכתי לאכול ולהקיא ולהרגיש בחילות.
לקחתי חמישה ימים חופש מהעבודה ושכבתי כל הזמן. עד עכשיו אני עובד יום ונח יום או עובד יומיים ונח יום כי אני לא מרגיש טוב.
הייתי עם אשתי בחתונה בכפר באותו יום, אחד ביולי. ניגש אלי קרוב משפחה ואמר לי שהבן שלי קיבל מכות בבטן ממתנחלים. חזרתי מיד לביתי עם אשתי ומצאנו את הבן על הרצפה ומפיו יוצא דם. התחלתי לדבר אליו הוא לא הגיב. מיהרתי להרים אותו ולהכניס אותו למשאית שלי שעמדה בצד הבית. לא חיכיתי לאמבולנס כי הבן היה חסר הכרה ומיהרתי. נסעתי לשכם לבית חולים רפידיה, חתכתי אורות אדומים כי מאוד מאוד דאגתי.
החלטת רשויות אכיפת החוק בסיום החקירה
בעקבות ערר שיש דין הגיש ביולי 2010, פתחה המשטרה את תיק החקירה מחדש. בספטמבר 2010 התיק נסגר שנית, כיוון שלטענת המשטרה, לצבא לא היה כל רישום על האירוע ומי שזוהה כתוקף לא היה בארץ בתאריך הרלוונטי.