אני תושב הכפר ביתיללו שבמחוז רמאללה. אני נשוי ואב לארבעה בנים ושתי בנות, כולם נשואים ובעלי משפחות. אני חי עם אשתי בבית במרכז הכפר. אני פנסיונר והייתי מורה למדעים. היום אני עובד כחקלאי באדמות שלי.
יש לי אדמה מזרחית לכפר, במרחק כקילומטר ממרכז הכפר. מדובר בשטח של חמישה דונמים. החלקה גובלת בהתנחלות נחליאל, כ-50 מטר משער ההתנחלות. אין לי גישה חופשית לחלקה מאז האינתיפאדה השנייה. הצבא מאפשר לי להגיע בתיאום רק פעמיים בשנה ליומיים-שלושה. היו שנים שנתנו לבוא לחלקה רק במסיק, בשאר הימים האדמה מוזנחת. יש לי עוד חלקה, אף היא בת חמישה דונמים. בחלקה הזו אני מגדל גידולים עונתיים. גם זו גובלת בהתנחלות נחליאל.
מנגנון התיאום מאוד בעייתי. לא נותנים לנו ימים בזמן הנכון. לפעמים נותנים לפני החריש ולפעמים אחרי זמן המסיק. בגלל מניעת הגישה לא שתלנו עצים נוספים. אני צריך להגיע לאדמה לעבד אותה גם בשאר ימות השנה, אבל לא יכול.
בתחילת האינתיפאדה השנייה, בשנת 2001, הייתה אלימות רבה מצד מתנחלים. היה גל גדול של אלימות בשנים 2004-2001, מתנחלים תקפו חקלאים, תקפו צאן, כרתו עצים ופגעו ביבול בשדות. מתנחלים מנחליאל אלימים מאוד. הרבה בעלי אדמות מפחדים להגיע לאדמות שלהם. הצבא והמשטרה מגינים על המתנחלים ולא עלינו.
גם אני כמו כל האנשים מפחד להגיע לחלקות שלי. ניסיתי לפנות למת"ק הישראלי לקבל הגנה ולא התייחסו אליי. המת"ק הפלסטיני מעביר תלונות למת"ק הישראלי ואין התייחסות. מזה שנתיים, אחרי שהמתנחלים תקפו חקלאי וכמעט הרגו אותו, אני לא מגיע לחלקות שליד נחליאל. המתנחלים והרשויות הישראליות עושים יד אחת לגרש אותנו מהאדמות שלנו.
יש לי גם אדמות רחוקות מההתנחלות, מערבית לכפר, ואני עובד שם ומתפרנס.
ב-16.7.2018, לראשונה אחרי שנתיים, יצאתי עם אחי ושכן שלי שיש לו אדמה ליד זו שלי, לחלקות שלנו שקרובות לנחליאל. החלטנו ללכת כי התחלנו, כמו בכל הכפרים בגדה, בתהליך של רישום קרקעות בטאבו מטעם הרשות הפלסטינית. רצינו לעשות מדידות, להביא מודד מוסמך ולהסדיר את הקרקע.
יצאנו ב-12:30 והגענו לחלקות בערך ב-14:00. נדהמתי לגלות שהמתנחלים הניחו בשטח שלי חביות ושתלו בתוכן כ-40 עצי זית.
השכן הלך לחלקה שלו שמרוחקת משלנו כ-100 מטר אבל בזווית שלא יכולנו לראות זה את זה.
פתאום, ראיתי מתנחל מגיע במכונית פרטית, לא יודע מאיזה סוג. הוא היה כבן 40 ואיתו ילד, כנראה בנו, כבן 12. הוא ניגש אלינו ואמר לי בערבית שבורה: ״תן לי תעודת זהות״, עניתי לו בערבית: ״אתה לא שוטר ולא חייל, למה שאתן לך תעודת זהות?״. אני חושב שהוא הבין. הוא שאל אותי שוב בערבית קלוקלת: ״מה אתה עושה פה?״, עניתי לו: ״אני באדמה שלי ומה אתה עושה פה?״. הוא שאל בערבית: ״יש לך קושאן? תוכיח!״.
מכיוון שבאנו להסדיר את ענייני רישום החלקות היו איתי צילומים של מסמכי רישום נסח המקרקעין, של הסכם מכר וכן קבלות תשלומי מיסים ששילמתי בזמן הירדנים. לכן אמרתי בספונטניות: ״כן. יש לי מסמכי בעלות, הנה הם״.
הרמתי את היד עם המסמכים. המתנחל חטף את הניירות מהיד שלי וזרק אותם אחורה לבן שלו שברח איתם במהירות רבה לתוך ההתנחלות. אחי צילם את הכל. אני התחלתי לצעוק כדי שהשכן שלנו ישמע ויבוא והוא אכן בא. המתנחל, ששמע אותי צועק, ניגש אלי תפס בידי הימנית וסובב אותה כל כך חזק עד שהרגשתי כאילו נשברה. התחלתי לצעוק יותר חזק כי מאוד כאב לי. גם אחי צעק, הוא לא התקרב כי פחד שהמתנחל חמוש.
המתנחל שחרר את היד והתחיל לצלם אותי ואת אחי בנייד שלו, בווידאו, כשהוא מדבר למצלמה בעברית. לא הבנתי מה אמר. רציתי להתקשר למשטרה הישראלית, אך לרוע מזלי סוללת הטלפון שלי נגמרה. התחלתי לצעוק שאני רוצה משטרה או צבא ואמרתי למתנחל תביא את המשטרה או הצבא.
כעבור כמה דקות באמת הגיע טנדר צבאי ובו ארבעה חיילים וקצין. כשהמתנחל ראה את הצבא הוא הקדים אותנו והלך לעבר החיילים ודיבר איתם, בעברית כמובן. אחרי כן החיילים ניגשו אליי באגרסיביות, כאילו באו לעצור חשוד ואמרו: ״תרים ידיים״, ״תוציא כל מה שיש לך בכיסים״. בדקו אותי ואת אחי כאילו אנחנו חשודים. דיברו איתנו בעברית. אמרתי שידברו ערבית או אנגלית כי אני לא מבין עברית. השכן, שיודע קצת עברית, סיפר לחיילים מה שקרה.
כל אותה עת החיילים והמתנחל דיברו ביניהם עברית. אמרתי לחיילים שאני רוצה את המסמכים שגנבו ממני המתנחל ובנו. המתנחל הכחיש ואמר שלא לקח.
בזמן שדיברנו עם הצבא, הגיע עוד מתנחל, חמוש, כנראה שהוא מכיתת הביטחון של ההתנחלות נחליאל. ברגע זה צלצלתי מהטלפון של אחי לראש המועצה של הכפר והוא הגיע כעבור כמה דקות. סיפרתי לו כל מה שקרה, הוא דיבר עם החיילים ואמר להם שאנחנו רוצים את הניירות בחזרה ושיטפלו במתנחל. החיילים לא התייחסו ברצינות. הקצין שדיבר איתנו כל הזמן אמר שאין לו מה לעשות עם המתנחל.
אני ביקשתי מהקצין שיביא משטרה. הוא סירב ואמר: ״אם אתה רוצה משטרה, תביא אתה!״, והוסיף: ״תוך 4-3 דקות פנו את השטח״.
ראש המועצה התקשר מיד למת"ק הפלסטיני ודיווח להם על כל מה שקרה. מהמת"ק הפלסטיני אמרו שיעבירו את התלונה למת"ק הישראלי ושבינתיים לא נעזוב את השטח עד שיחזרו אלינו. אבל החיילים אמרו שוב: ״פנו מיד את השטח או שנוציא אתכם בכוח.״ פחדנו ועזבנו. המתנחל נשאר.
לקראת הערב היד שלי התנפחה מאוד וכאבה מאוד כל הלילה. בבוקר הלכתי לבית חולים ברמאללה. שם עשו לי צילום. לא נמצא שבר אבל נקרע לי גיד. נחתי בבית שלושה ימים. עד היום אני מרגיש כאבים ביד. לא יכול לכופף את האצבעות ויש עדיין נפיחות.
ב-19.7.2018 הלכתי למשטרת שער בנימין והגשתי תלונה. נתתי עדות על הכל. על הסגת הגבול ושתילת העצים על ידי המתנחלים, על גניבת המסמכים ועל הפגיעה ביד שלי. הוספתי גם צילומי מסמכים וצילומי המתנחל הפוגע. בתלונה רשמו גניבה ותקיפה ולא רשמו גם הסגת גבול.