עיישה אבו עלי, בת 75, מיח'מאס בבעלות משפחתי חלקת אדמה של שניים וחצי דונמים הנמצאת כשני ק"מ מערבית למיח'מאס ושניים וחצי ק"מ דרומית למאחז מגרון. בחלקה יש 27 עצי זית גדולים ועתיקים, בני עשרות שנים. מאז שהוקם המאחז מגרון אנחנו סובלים מבעיות גישה לחלקה. מתנחלי מגרון מגרשים אותנו מן החלקה שלנו. לפני שלושה חודשים תקפו את בני והוא אושפז בבית חולים לתקופה ממושכת כתוצאה ממכות שקיבל.
ב-31.10.2011 בשעה שבע בבוקר יצאתי לבדי לחלקה שלנו. על מנת להגיע לשם עליי לעבור דרך מנהרה תחת כביש 60, שעשויה צינור בטון ענק המיועד לנקז את מי הגשמים. זה נמצא ליד הירידה לדרך אלון.
אחרי שיצאתי מן המנהרה, וצעדתי כ-200 מטר לכיוון מערב, הרגשתי שמישהו נמצא מאחורי. הסתובבתי וראיתי מתנחל צעיר כבן 23, במרחק של כחמישה מטרים ממני אוחז אבן גדולה. הבנתי שהוא הולך לתקוף אותי. פניתי אליו בערבית, אמרתי לו שאני זקנה והראיתי לו את שערותיי הלבנות. הוא זרק עלי שלוש אבנים גדולות אבל לא פגע בי.
אז הופיע מתנחל נוסף מאחור. הם כנראה ראו אותי מן הכביש בדרך למסוק זיתים ורדפו אחריי. חשבתי שהשני בא לעזור לי, אבל הוא בא להשתתף בתקיפה. גם הוא בשנות העשרים, עם עור בהיר לעומת הראשון שהיה בעל עור כהה, שניהם בגובה מטר שבעים בערך. שניהם זרקו עליי אבנים, הראשון פגע לי בירך והשני פגע לי בראש ליד האוזן. ירד לי המון דם.
התיישבתי על הארץ וחיכיתי למותי. התחננתי בערבית שיניחו לי כי לא עשיתי להם כלום. הם דיברו עברית ולא הבנתי כלום חוץ מהמילה הערבית "בירג'עי", תחזרי. אמרתי להם שאחזור. אז הם עזבו אותי אבל לא את השטח, הם התיישבו קרוב למנהרה של הצינור.
הצלחתי בכוחות עצמי לעזוב את השטח כשראשי מדמם חזק. עברתי דרך המנהרה, לידם, והם לא אמרו כלום.
בדרך פגשתי מישהו מן הכפר. הוא ראה שאני מדממת, וסיפרתי לו שמתנחלים תקפו אותי. הוא אמר לי כי יש צבא במקום, וייעץ לי ללכת בכיוון החיילים. שלושה ג'יפים עמדו בצידי הכביש (כביש 60), כי באותו יום היה תיאום עם הצבא ללוות את המוסקים לאדמות שלהם והחיילים חיכו להם. הם שאלו אותי מה קרה והסברתי להם היכן הותקפתי, במרחק של כ-300 מטר מן המקום בו עמדו. החיילים נתנו לי עזרה ראשונה וקראו לאמבולנס פלסטיני וגם לאמבולנס ישראלי.
הסברתי להם שהמתנחלים עדיין בשטח אבל הם לא הלכו לבדוק. חיכינו כחצי שעה לאמבולנס ובינתיים מתנחלים ממגרון ירדו לכביש והחלו לרגום באבנים את המכוניות שעברו בכביש 60, והחיילים הלכו לבדוק מה קורה. האמבולנס הפלסטיני פינה אותי לבי"ח הממשלתי ברמאללה ושם טיפלו בי ושחררו אותי לביתי. הם נתנו לי אישור על הפציעה.
למחרת, כיוון שעדיין לא הרגשתי מספיק חזקה, בתי הגישה תלונה בשמי, עם תעודת הזהות שלי והמשטרה רשמה אותי כמתלוננת.
עדיין לא הצלחנו למסוק את 25 עצי הזית שלנו, כי אנחנו פוחדים לגשת לחלקה והצבא לא מגן עלינו.