אני ואחיי ירשנו מאבא שלי שירש מאביו 105 דונם בשולי דיר אסתיא. היינו שישה אחים, אחד נפטר, שניים לא גרים בפלסטין ושניים צעירים ממני וגרים כאן. כך שאני זה שמעבד את האדמות השייכות לכל המשפחה. יש לנו קושאנים המעידים על הבעלות שלנו באדמות.
האדמות נמצאות דרומית מערבית לדיר אסתיא, מצפון-מזרח להתנחלות רבבה. הכביש, החוצה את נחל קנה, ומחבר בין כיפל חארס ובין קדומים, מחלק את אדמותינו לשני חלקים – מערבי ומזרחי, בשניהם נטועים עצי זית. החלק המערבי, המהווה 45% של כל האדמות, הוא זה שנמצא בקרבת ההתנחלות רבבה. בצד המערבי יש לנו כ-200 עצים ובצד המזרחי כ-350 עצים. השטח ממערב לכביש נחלק לשניים על ידי הכביש העולה להתנחלות רבבה. בחלק שמדרום לכביש, יש לנו כ-15 דונם שכבר ארבע שנים הצבא מונע מאתנו להיכנס אליהם, בטענה שזהו שטח ביטחון של ההתנחלות רבבה. הגשנו תלונה למת"ק הפלסטיני אך דבר לא נעשה בעניין. ארגוני שלום מישראל עזרו לנו בעבר למסוק ולחרוש בשטח שמצפון לכביש העולה לרבבה. זה השטח שבו הייתה התקרית.
ב-1986 כשהתחילו להכין את התשתיות להתנחלות רבבה, ראיתי טרקטור שמכין את השטח. היו שם גם ג'יפים צבאיים ואזרחיים. לקחתי שתי אבנים ורשמתי עליהן את מספרי אותם רכבים. הלכתי עם אבי למשטרת אריאל להגיש תלונה על כך. משטרת אריאל עצרה את העבודה שם. אך העבודה התחדשה בשנת 1991. אז סללו את הכביש העולה לרבבה על האדמות שלנו. אמנם תחילה לא ציפו אותו באספלט בשל התערבות המשטרה, אך כמה שנים לאחר מכן, כשפרצה האינתיפאדה בשנת 2000, התחילו שוב עבודות בשטח ואז כבר כוסה הכביש באספלט. כשהיינו מתקהלים וצופים בנעשה מהשטח שלנו, המשטרה הגיעה למקום ורשמה לנו דוחות. רק לנו. לא לרכבים של המתנחלים שגם הם היו מתקהלים שם.
ביום ראשון, 5.3.2006 בשעה 7:30 בבוקר יצאתי עם 2 אנשים ששכרתי לעבוד באדמות שלי, מ"ד בעל סוס ומחרשה וע"ד. התחלנו לחרוש את האדמות שממערב לכביש החוצה את נחל קנה ומצפון לכביש העולה להתנחלות רבבה. עבדנו כשעה, ואז בא שומר הביטחון ברכב הביטחון שלו. הוא לבש מדים של הביטחון ואמר לנו מתוך הרכב שלו: "אסור לכם להיות פה, עליכם להתרחק כ-500 מטר מהמקום". 500 מטר זה מעבר לתחום האדמות שלנו. לא עשינו כדבריו והמשכנו לחרוש. הוא נסע וחזר לאחר כ-20 דקות. כשראינו אותו חוזר התרחקנו 30 מטר. ואז הופיע ג'יפ צבאי עם קצין ושלושה חיילים. אין לי פרטים מזהים שלהם. שלושה מהם ירדו מהג'יפ. שאלו מה קורה, וסיפרתי להם מה קרה עם איש הביטחון. בקשתי מהקצין שיבדוק אם יש למישהו מסמך רשמי לגבי האדמות שכן לי יש מסמכים רשמיים (קושאנים) המוכיחים שאלה אדמותיי.
במשך רבע שעה הקצין בירר את העניינים בטלפון. כשחזר אלי שאל: "איפה אתם רוצים לעבוד?", אמרתי לו: "במקום ממנו הרחיקו אותנו". הלכתי איתו למקום והראיתי לו את גבול האדמות שלי. הקצין אמר לי: "אם מישהו יבוא אליך תגיד לו שהצבא הרשה לך לעבד את האדמה". הוא גם הוסיף ואמר: "באדמות שלך מותר לך לעבוד איפה שאתה רוצה". אחרי שהצבא הלך המשכנו לחרוש את האדמות.
שעה לאחר מכן הגיע שומר אחר שאת שמו אינני יודע, אך אני מכיר אותו מאירוע קודם לפני כחודשיים. יש לו זקן לא ארוך, צבע עורו בהיר, גובהו כ-180 ס"מ, ללא כיפה ובעל מבנה גוף מלא. השומר הזה ביקש את תעודות הזהות שלנו. הראנו לו. אמרתי לו שהצבא היה בשטח ובדק והרשה לנו לעבוד כאן. השומר אמר: "אין בעיה. תמשיכו לעבוד". המשכנו לעבוד עד 14:40 ואז בא בחור צעיר בן 18 או 20 גובהו 170 ס"מ, רזה, חובש כיפה, שחרחר, אולי תימני, ברגע שראה אותנו התחיל לשאול: "מה אתם עושים? של מי האדמה הזו? יש לכם אישורים?", אמרתי גם לו שהצבא היה פה ואישר לנו. הוא שאל עד מתי נשאר פה ואמרתי לו שבשעה 15:00 אנחנו חוזרים הביתה. בשעה 15:00 חזרנו לדיר אסתיא.
למחרת בבוקר 6.3.2006 בשעה שבע וחצי בבוקר הלכנו שוב שלושתנו לאדמות, להמשיך את החריש מאותו מקום שחרשנו בו אתמול. בשעה 08:30 ראיתי רכב קטן בצבע שחור ובתוכו שני אנשים. הרכב עצר כ-15 מטר מאתנו. הוא היה על כביש הטבעת שמקיף את רבבה. שמתי לב שאחד הבחורים הוריד את המעיל שלו וזרק אותו באוטו. לא התייחסתי אליהם במיוחד, אך תוך חצי דקה הם היו לידינו. שניהם היו חמושים ברובים, נדמה לי אם-16, והתחילו לצעוק: "עופו מפה, אלה לא האדמות שלכם!". הם כוונו אלינו את הנשקים. לאחד מהם היה גם חבל שהחזיק בידו השנייה. באותו רגע, נזכרתי בפחד במה שקרה לזקן מהכפר שלנו, שנתפס על ידי מתנחלים ונכפת בחבל לעץ זית בעוד הם העלו באש, לנגד עיניו, כמה עצי זית.
חשבתי לעצמי שאמנם הקצין אמר לי שאם יאיימו עלינו ננסה להתעלם ולא להיכנס לעימותים, אך הנשק השלוף והקריאות שלהם אלינו הפחידו אותנו. תוך כדי הליכה פניתי לאחד מהם ואמרתי לו: "תן לאסוף את הדברים שלנו". אך האיש אמר לי: "מהר תסתלקו, לא מעניין אותי מה הצבא אמר לכם. לכו לדיר אסתיא. אסור לכם להיות פה!".
תיאור האנשים: שניהם חובשי כיפות. לשניהם זקן. לאחד זקן גדול יותר. לשניהם משקפי ראייה. שניהם גבוהים מעל 180 ס"מ. לזה שהיה זקן ארוך יותר היו גם פאות וציציות והוא גם בעל גוף מלא יותר מהשני. זה שצעק ודיבר ואיים היה זה ללא הציציות. והוא זה שאחז את החבל בידו השנייה.
ביום ראשון 5.3.2006 בשעה 07:30 בבוקר, יצאתי לאדמות של עדנאן אבו נאצר, ששכר אותי ואת הסוסה והמחרשה שלי לעבד את אדמותיו. הלכנו לחרוש את האדמות ואז הגיע איש ביטחון וביקש שנתרחק 500 מטר, שזה מחוץ לשטח של עדנאן. לא שמעתי לו. המשכתי לחרוש. אמרתי לעצמי שהוא ילך ולא יחזור ולא יפריע. השומר חזר בכל זאת, ואז התרחקנו כ-30 מטר מהמקום. הגיע לשם הצבא ועדנאן דיבר איתם ואז הם אמרו לנו להמשיך לעבוד, ולומר למי שישאל אותנו שאנחנו כאן באישור הצבא. אחרי שהלכו החיילים הגיע שומר אחר, ביקש תעודות זהות, בדק ואמר שאין בעיה ושנמשיך לעבוד. בשעה 14:30 הגיע בחור צעיר, שאל מה אתם עושים כאן והאם יש לכם אישורים. אמרנו שכן. אמרנו שנעבוד עד 15:00. כך היה. והלכנו הביתה בשעה 15:00.
למחרת, ביום שני, חזרנו לשטח להמשיך בחריש. עבדנו כשעה עד 08:30 ואז הגיע שני מתנחלים חמושים. לאחד מהם היה חבל. הם התחילו לכוון אלינו את הנשק ולסלק אותנו מהאדמות של עדנאן. הלכנו רחוק מכביש הטבעת, לאדמות הכי רחוקות ושם עבדנו עד 15:00.