הייתי בקציר החיטה על האדמה שלנו מזרחית ליאנון. בשעות הצהרים הגיעו שמונה מתנחלים, חלקם בני 35-30 וחלקם נערים בגיל 15-14, אחדים חמושים. הם ביקשו את תעודת הזהות של בעלי ס"ב. ניגשתי לאוהל ששם אנחנו מניחים את הדברים שלנו, לקחתי את התעודה. אז התברר שזאת התעודה שלי ולא של בעלי. המתנחלים התחילו ללעוג לנו ושלחו את בעלי ללכת הביתה לעקרבא להביא את התעודה שלו, מרחק יותר משעה הליכה ברגל, בערך שלוש שעות הלוך ושוב.
אני נשארתי כי למתנחלים היתה את התעודה שלי. במשך כשעה הם לעגו וצחקו ודברו עברית. אני לא מבינה עברית. בקשתי מהם שיחזירו לי את התעודה, אך הם סרבו ואז, לאחר כשעה, הם הלכו לכיוון ההתנחלות גיתית. אך אנו יודעים שהם מהתנחלות איתמר, כי כבר פגשנו אותם מספר פעמים בעבר. בזמן הזה שבעלי הלך לכפר ונשארתי לבד, פחדתי כי הייתי בלי גבר וליד שמונה מתנחלים חמושים. ישבתי על האדמה. כשעתיים אחרי שהלכו בעלי חזר עם תעודת הזהות שלו, אך המתנחלים כבר לא היו.
לאחר מכן בעלי, סיפר את העניין למשטרה הפלסטינית בעקרבא, והשוטרים אמרו שצריך ללכת לשכם לקבל תעודה חדשה. לא הלכנו כי אנחנו שומרים על הצאן ואין לנו זמן.
אשתי, ס"ב, יצאה עמי בחודש מאי לשמור על הצאן ליד מקור המים, מרחק כשניים-שלושה ק"מ צפון מזרחית מהכפר. זה היה בשעות הבוקר.
במן שהיינו שם הגיעו שמונה מתנחלים, כנראה מההתנחלות איתמר ובקשו ממני את תעודת הזהות שלי. אולי חשבו שאני חמאס, כי לא הייתי מגולח והיה לי זקן. אמרתי להם שאני עובד קשה ולא הספקתי להתגלח ותעודת הזהות שלי בבית. הם לקחו את התעודה של אשתי ואמרו לי לחזור לכפר ולהביא את התעודה שלי. מדובר במרחק הליכה של שעה ברגל עד לכפר, אפילו ברכיבה על חמור. אני פחדתי מהם כי שניים היו עם נשק.
התחלתי ללכת לעבר הכפר והם נשארו. אשתי הייתה מפוחדת מאד. הגעתי לכפר לקחתי את תעודת הזהות וכעבור שלוש שעות חזרתי. המתנחלים כבר לא היו ולקחו עמם את התעודה של אשתי. מאז אשתי בלי תעודה. היא לא בקו הבריאות וזקוקה לטיפול רפואי בשכם, אבל עכשיו אינה יכולה להגיע לשם כי במחסום לא יתנו לה לעבור, ולי אין כסף להוציא תעודה חדשה שעולה הרבה כסף.