בית המשפחה נמצא קרוב למועצה, על הכביש הפנימי החוצה את ביתין. הבית, בן שתי קומות, בנוי אבן. בכניסה מצד שמאל, נמצא משטח מקורה בסוכת-גפנים (עכשיו בשלכת), עליה היו תלויות שתי מנורות. המשטח מוביל לגראז' למכונית, שתריס סוגר עליו.
כיום גרים בבית רק אני ואשתי. ילדינו גרים בנפרד, וכמה מהם חיים בארה"ב.
צמוד לכפר, על גבעה, נמצא שטח השייך לחמש משפחות. זהו שטח חקלאי ובו מספר בתי חווה ריקים, שאליו פלשו מתנחלים וכינו אותו מאחז גבעת האור.
למתנחלים אין רשות להיכנס לכפר, אך אחרי שהתמקמו בשטח הגבעה, בערך לפני 10 ימים או שבועיים, הם התחילו לנסוע דרכו, כדי להעביר במכוניות שלהם ציוד לבתי החווה, אליהם פלשו. זאת, כיוון שלמעט דרך הכפר אפשר להגיע לגבעה עליה נמצאים הבתים, רק על ידי טיפוס ברגל, ואילו הכביש הפנימי של הכפר מוביל עד קרוב מאד לבתי החווה. המתנחלים החלו לעבור בכפר ולהעביר ציוד כבד למאחז, אליו פלשו. בכך הם הבהילו את הילדים ואת התושבים כולם. אנשי הכפר החליטו לחסום את הדרך, כדי להרתיע את המתנחלים מלעבור בה. כתגמול על כך, הגיעו המתנחלים במוצאי שבת ועוררו מהומות.
ב-17.2.2008, בשעה 20:30 לערך, ישבנו בבית ושתינו קפה. פתאום שמענו רעש גדול. פחדנו לצאת כדי לראות מה קורה. היה ברור לפי הרעש שיש בחוץ קבוצה די גדולה של מתנחלים. הם זרקו אבנים על הבית, פגעו בכמה תריסים, שברו את שתי המנורות שהיו תלויות בכניסה לגראז', והמשטח התמלא באבנים. התחלנו לטלפן ולקרוא לחברים בכפר. לקח להם כחצי שעה להתאסף ולהגיע למקום, ואז המתנחלים ברחו. הסתבר, שנוסף ליידוי אבנים על הבית שלנו, המתנחלים גם פגעו במכונית שחנתה לא רחוק. המכונית שייכת לאנשים מכפר אחר, שבאו באותו יום לביקור משפחתי. בדרך כלל, אני משאיר את המכונית שלי חונה בחוץ ליד הבית, אך הפעם, למזלי, הכנסתי אותה לחנייה וכך היא לא נפגעה.
בינתיים, תוך כדי זריקת האבנים, גם קראנו למשטרה שהגיעה בתוך כ-25 דקות למקום. קצין דיבר אתנו וצילם את המשטח שהיה מלא באבנים. אנשי המשטרה תחקרו אותי על מה שקרה ואז הקצין הציע שנבוא לתחנת המשטרה להגיש תלונה ולתת עדות מלאה. בערך ב-11 בלילה נסענו אחרי השוטרים למשטרת בנימין ושם מסרתי עדות בערבית. לא קיבלתי שום אישור על הגשת התלונה. הקצין גם הסביר לי שאין לי זכות להתגונן בפני הפורעים, אלא רק לקרוא למשטרה כל פעם שקורה אירוע כזה. הוא גם סיפר לנו שהם רדפו אחרי המתנחלים ואסרו 11 מהם, אך למחרת בבקר כולם כבר השתחררו. אנחנו, כמובן, מפחדים כל הזמן שהם ישובו להציק לנו.