ג'מיל אשתיה, בן 69, סאלם אני ואחי ז"ל, בעלי חלקת אדמה של 210 דונם. החלקה נמצאת ממזרח לסאלם, באזור הידוע בשם "ג'בל כביר", כ-3 ק"מ מההתנחלות אלון מורה, מעבר לכביש העוקף ("כביש האפרטהייד"), המוביל להתנחלות. את האדמות אנו חורשים וזורעים חיטה. מאז שנת 1975 נטעתי שם גם כ-500 עצי זית. עד האינתיפאדה השנייה עיבדנו את האדמות בעזרת סוס וטרקטור, ללא כל הפרעה מצד המתנחלים.
מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, הצבא מונע מאיתנו לצאת לשטחים החקלאיים שלנו על ידי כך שאינו מאפשר לעבור בכבישי האפרטהייד. המתנחלים מצידם, מאיימים עלינו, שורפים חלקות חקלאיות ומכים. לכן אנחנו מגיעים לאדמות לעיתים רחוקות יותר, רק כדי לחרוש בין עצי הזית. הפסקנו לזרוע חיטה כיוון שאנחנו מפחדים.
ב-15.5.2005 ארבעה מבניי יצאו לחרוש את האדמה בין עצי הזית בשטח שלנו, בעזרת טרקטור וסוס. הם הצליחו להגיע לאדמות ולבצע את העבודה. מאז אותו יום לא הלכנו לשטח. שמענו על הכאתו של הזקן ס' בחלקתו שבאותו אזור ועל שריפת עצי זית, ופחדנו להגיע לחלקה.
בשבת, 23 ביולי 2005, בשעה 7 בבוקר, הלכתי לחלקה כדי לראות מה המצב שם, יחד עם ע"א, קרוב שלי. כשהגענו, ראיתי כי כ-200 עצי זית נוסרו וחלק מהעצים הצעירים יותר, נעקרו.
התקשרתי הביתה להודיע מה קרה ויצאתי לשכם. הגשתי תלונה במשרד החקלאות הפלסטיני ואחר כך דיווחתי והתלוננתי במת"ק הפלסטיני. הודעתי על המקרה גם לשני עיתונאים, המתגוררים בכפר סאלם וכותבים עבור סוכנויות זרות. המקרה התפרסם למחרת בתקשורת ובאינטרנט.
באותה שבת, בתשע בערב, התקשר אלי קצין מהמת"ק הישראלי בגריזים, לברר אם העצים שנכרתו הם שלי. סיכמנו להיפגש למחרת, ב-24 ביולי ב-10 בבוקר, בנקודה מסוימת על הכביש העוקף.
הגעתי לשם עם עיתונאים וצלמים וכמה פעילים מתנועת הסולידריות ISM המתגוררים בכפר. יחד עם קצין המת"ק הגיע גם קצין בכיר נוסף המשרת באזור. הם גבו ממני עדות ורשמו את התלונה שלי.
רק אני ואחד העיתונאים הורשינו להתלוות לאנשי הצבא שהלכו לשטח כדי לראות ולאמוד את הנזק. קצין המת"ק העריך שנכרתו 200 עצי זית ואני אמרתי כי נכרתו 250 עצים, ושאלתי אותו מדוע הוא מפחית במספר.
חזרנו לכביש. הקצין ביקש ממני לחכות למשלחת צבאית נוספת שהייתה אמורה להגיע כדי לחקור את המקרה ולהעריך את מספר העצים שנכרתו. כשהגיעה המשלחת השנייה ובה אנשי משטרה, הם לא לקחו אותי איתם, אלא את בני ע"א, ונסעו בג'יפ למטעים.
יחד עם העיתונאים שהיו אתי ופעילי ה-ISM, הלכנו מהר בדרך עפר קצרה והגענו לאדמות שלי עוד לפני המשטרה. צילמנו שוב את הכול והמלווים שלי הסתלקו לפני שאנשי המשטרה ובני הגיעו.
חזרנו הביתה בשעה תשע בערב. התקשר אלי ראש המת"ק מחווארה ושאל אם אני רוצה פיצויים או רק להתלונן. אמרתי לו שאני רוצה את זכויותיי המלאות. מה שעשו היום לי, יכולים מחר לעשות לאחרים. לכן אני רוצה שהפושעים יועמדו לדין.
עד היום איש לא פנה אלי ,למרות שכרתו מחצית מכרם הזיתים שלי, ומאז לא הלכתי לאדמות שלי בגלל הפחד.
ביום ראשון, 24.07.05, בשעות הצהריים, הייתי עם אנשים נוספים על הכביש המוביל להתנחלות אלון מורה. חיכינו לצבא ולמשטרה שהיו אמורים להגיע למקום לצורך חקירה של כריתת העצים באדמות של משפחתי.
כשהגיעו השוטרים, הם ביקשו ממני ללוות אותם לשטח במקומו של אבא שלי. היו שלושה שוטרים. אינני מכיר אותם. הם סרבו לקחת איתם את אבא שלי ואנשים אחרים שהיו איתנו.
נסענו בג'יפ עד השביל המוביל למטע הזיתים. מנקודה זו צריך ללכת ברגל. כששמעו ממני שהמרחק עד השטח הוא כ-300 מטר, התייעצו ביניהם ואמרו שנחכה במקום עד שהצבא יגיע. כנראה גם התקשרו לצבא. חיכינו במקום כמעט שעה. אחרי כשעה הגיע ג'יפ צבאי ובו ארבעה חיילים. איני מכיר אותם ולא יודע מה היו הדרגות שלהם. אבי, שהלך מסביב, הגיע לשטח לפנינו. כשהגענו למטע, הם התחילו לספור את העצים אחד אחד, אך לפני שסיימו, אמרו שהם ממהרים ולא נשאר להם זמן. הם הספיקו לספור 90 עצים. ספרו רק את העצים הגדולים. את הקטנים לא ספרו.
האדמות שלי נמצאות בשכנות לאדמות של ג'מיל אשתיה. אנחנו נוהגים ללכת ביחד לאדמות שלנו, גם כמקדם הגנה, בעיקר מאז הכאתו של הזקן ס'.
בשבת, 23.06.05, ב-6 בבוקר, ג'מיל בא לקחת אותי מהבית בדרך לאדמות. כשהגענו למטע של ג'מיל חשכו עיניי: ראינו עצי זית רבים מנוסרים וכרותים, ועצים צעירים עקורים. הסתובבנו בכל השטח והלכנו הביתה. ג'מיל המשיך לשכם.